חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975

טרם חוקק חוק זה היה תחום הפיצויים הנ"ל כפוף לדיני הנזיקין, אדם אשר נפגע דאז בתאונת דרכים נדרש להוכיח שנזקו נגרם עקב התרשלות הנתבע, על מנת לקבל פיצוי.

כלומר חובת ההוכחה הייתה מונחת על כתפיו של התובע ובמידה ולא הצליח להוכיח לא היה זכאי לפיצויים. לכן היה קיים קושי בהוכחת הזכאות לפיצויים על אף שבפועל הנזק נגרם והיה זכאי לפיצויים.

לכן חוקקו את חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים או בקיצור הפלת"ד. חוק זה נועד להבטיח הורדת נטל ההוכחה מהנפגע ופיצויים לכל אדם אשר נפגע כתוצאה מתאונת דרכים.

כעת אחריותו של הפוגע הינה אחריות מוחלטת ללא תנאים. המטרה העיקרית מאחורי חוק זה הינה קיצור זמן ההמתנה של הנפגע מיום התאונה ועד לפיצוי בפועל. שכן בזכות חוק זה הנפגע מתמודד מול גוף בעל גב כלכלי, ולא מול אדם אשר יכול להימצא במצב של חוסר יכולת פירעון.

אולם ישנו מצב אשר הפוגע אינו ידוע ("פגע וברח") ו/או אינו מבוטח בחברת ביטוח לפי פקודת הביטוח, וחסר יכולת כלכלית מספקת לתשלום הפיצויים, לכאורה אין לנפגע מקור לפיצויים, במצב כזה פונים לקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים הידועה גם בשם "קרנית", גוף כלכלי אשר הוקם על ידי החוק ונועד להבטיח פיצויים לכל אותם נפגעים במצבים הנ"ל.

כמו כן, סעיף 8 לחוק מבחין בין תאונה המקימה עילת תביעה על פי הפלת"ד, לבין תאונה אשר מקימה עילת תביעה על פי חוק הנזיקין, ניזוק אשר הוכח כי נפגע כתוצאה מתאונת דרכים אינו רשאי לתבוע פיצויים על נזקי גוף מכוח פקודת הנזיקין, למעט מקרה בו הפגיעה הייתה מכוונת על ידי הפוגע או במקרה שהנפגע נהג ללא כיסוי ביטוחי בתוקף והנהג האחר נמצא אשם בתאונה.